1998 היא השנה בא העברית הפופולרית נכנסה לי לראש, או נכון יותר לבטן.
הייתי אז סטודנט שנה שנייה לעיצוב גרפי במכללת אסכולה בתל אביב. גרתי עם חברי היקר רן בדירה מהממת בצפון הישן של תל אביב והיה לי הרבה זמן פנוי להרהורי קריאייטיב.
כשחבר טוב סיפר לי שהוא מצא עבודה במקום שמדפיס על חולצות, ביקשתי שידפיס לי על חולצה הרהור שבדיוק עלה: המילה ״אני״ מודפסת בכתב ראי בחזית החולצה.
כוונתי היתה פילוסופית לחלוטין והתאימה בדיוק לגאוותן שהייתי אז. המילה “אני” כתובה לכיווני. איתה ירדתי לאספרסו בקפה הורקנוס האגדי, לסופר השכונתי ולספר באבן גבירול אצלו סידרתי אחת לחודש את שיערי הארוך. כשהוא ראה את המילה ״אני״ מתהפכת במראה, הוא מיד הזמין עשר חולצות בשחור.
כשהגעתי להדפיס את עשרת החולצות בחנות פונגו בדיזנגוף, דוד הנפלא התלהב וביקש את אישורי לתלות את החולצה על קיר החולצות המודפסות שמוצעות למכירה בחנות. כמובן שהסכמתי. הגאוותן הקטן התעקש להוסיף קרדיט קטן, ״קובי בן אור 1998״.
מאז יצרתי לו גם את חולצת ״כל שאר החולצות שלי בכביסה״, את חולצת ״מגרד לי ב…״ עם טבלת אותיות וספרות על הגב, את חולצת ״עד שכל זה יהיה רטוב״ שיצרתי לכבוד חתונתם של אולגה ואיציק היקרים, את החולצה עם הטקסט האישי שכתבתי לכבוד יום הולדתו של אבי הנדיר משה והדפסתי על חולצה כשהטקסט הפוך ומופנה לכיוונו של לובש החולצה בלבד.
נהניתי להיתקל בחולצותיי על כל מיני אנשים בכל מיני מצבים. תמיד חשבתי שיום יבוא ואוציא לאור את פרויקט אהבה עברית. בסופי שבוע הרשתי לעצמי ״לבזבז״ כמה שעות ביצירת רעיונות לדגמים שפחות ופחות האמנתי שאי פעם ייצאו.
כך משנת 1998 ועד שהופיעה הקורונה ופינתה לי את הזמן הנחוץ לממש את פרויקט אהבה עברית.
וכמו בכל ראשית, מתחילים מהראש.
אז כובע. למה?
